שר הכלכלה נפתלי בנט נאם במכון למחקר לביטחון לאומי (inss) בכנס שנערך במכון בשיתוף הבית היהודי.

להלן הנאום המלא:

"אנחנו נמצאים בימים מכריעים לגורלה של מדינת ישראל.
אמנם אין סורים על הגדרות ואין אוגדות שיריון שמתארגנות על גבול מצרים.
אבל אנחנו נמצאים בימים מכריעים של קרב על התודעה.
ימים של הכרעה על מי אנחנו, ולאן אנו הולכים.
ובימים כאלה צריך לדבר ברור.
צריך להגיד את האמת.

פעם למשל היו אומרים לנו, שצריך למסור שטחים תמורת שלום.
כדי לקבל שלום.
היתה אמונה אמיתית שאם רק נוותר מספיק, עוד נשב תחת הגפן ותחת התאנה.
ננגב חומוס בדמשק. ואם לא בדמשק אז ברמאללה.

היום הישראלים יותר מפוכחים.
מבינים שהערבות לקיום המדינה היהודית בארץ הזאת, היא צבא חזק ואמונה בדרכנו.
לא צריך לקרוא דוחות אמ"ן בשביל להבין את זה. מספיק להסתכל כמה קילומטרים מזרחה או דרומה. חצי שעה מת"א לכל כיוון.

הרי אחרי הסכמי אוסלו אמרנו "לא עוד דם". ואז נולד דור חדש של ילדי הבלונים על הדשא בבית הלבן.
דור שהמנהיגים שלו היו עטורי פרסי נובל בשבדיה, והילדים שלו מתפוצצים באוטובוסים ברחובות תל אביב.
ילדי אוסלו היום כבר בני 21. הם גדלו שם בעזה או ברמאללה עם הסתה בלתי פוסקת נגדנו. הסתה מתוכננת, שיטתית, ארסית שמביאה אחריה דורות של מחבלים. של רוצחים.

כשילדים מתחנכים בגן הילדים עם חגורות נפץ, כשהם יוצאים החוצה אל כיכרות על שמם של רוצחי תינוקות, כשהם גדלים אל תוכניות טלוייזיה אנשטימיות, היהודי הופך להיות שטן. נטול צלם אדם.
כאלה אנחנו בעיניהם.
שום נייר לא ישנה את זה. רק הם יוכלו לשנות את זה, אם הם באמת ירצו שלום.

בימים אלה ממש, דפי פייסבוק רשמיים של בתי ספר של הרש"פ מצטטים את היטלר: "היה באפשרותי להרוג את כל היהודים בעולם, אך הותרתי כמה מהם, כדי שהעולם ידע מדוע הרגתי אותם (היטלר)".
בספרי לימוד ברש"פ מלמדים על הלחימה ביהודים והניצחון עליהם: "השעה לא תגיע עד שהמוסלמים יילחמו ביהודים ויהרגו אותם. אז היהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים. והאבנים או העצים יקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה! יש יהודי מאחוריי, בוא והרגהו'."
לא שלום הם רוצים לעשות איתנו.

תל אביב, ממנה אני מדבר עכשיו, לא נמצאת על המפה שלהם. היא תופעה זמנית.
תוכנית השלבים הפלסטינית מעולם לא נפחה את נשמתה.
היא חיה ובועטת בערבית, ועוטה חליפות באנגלית.

אז שטחים תמורת שלום כבר הפך ללא רלוונטי.
ואז הגיע הטיעון הביטחוני. "אם ניסוג מיהודה ושומרון, יהיה ביטחון לאזרחי ישראל". למה? ככה.
כי הטרור בא כשלא מדברים. כשהפלסטינים מיואשים. תקווה הם מבקשים. תקווה שווה ביטחון.
אבל שוב, האמת, אותה אמת מטרידה, הראתה אחרת.

המשא ומתן הביא רק טרור. דווקא שנת 2012 היתה השנה השקטה ביותר מזה שנים. לא היה תהליך מדיני, זה לא קל, אבל נשארנו בחיים. ובאותה שנה לא היה אף הרוג כתוצאה מטרור בירושלים או ביהודה ושומרון, והרוג אחד היה בכל רחבי ישראל.
אבל – מאז פתיחת המו"מ בחודשים האחרונים החלה אינתיפאדה זוחלת, שרק מתעצמת.
על פי נתוני השב"כ, בנובמבר האחרון היו 167 פיגועים, בתוכם היו שני פיגועי דקירה, דקירת חייל בעפולה וחיילת ביפו, פציעת 3 אזרחים, ביניהם תינוקת בת שנתיים.
אחרי ההתנתקות שבה הובטח לנו ביטחון – נורו לעברנו 13,796 פצמ"רים ורקטות.
בארבע שנים אחרי אוסלו נרצחו 256 ישראלים לעומת 97 בארבע שנים שקדמו לכך. ההסכמים הביאו לנו קברים. ופחד. לא ביטחון.

אבל, אומרים לנו – הזמן פועל לרעתנו. עוד מעט יהיה פה הרבה יותר גרוע. עכשיו זה זמן מצויין להסכמים.
אז בואו נרים את הראש קצת מסביבנו. מה היה לנו השבוע?
בצרפת – מעל 1,000 רכבים הוצתו ב-New Year. זה הפך להיות מסורת של צעירים ערבים ומוסלמים. בעיראק – אל קעידה צעד בסוף השבוע בפלוג'ה. זו הפעם הראשונה שאיסלאמיסטים השתלטו על עיר בעיראק מאז הפלישה האמריקאית ב2003.
בחג המולד, מכוניות תופת התפוצצו מחוץ לשלוש כנסיות. עשרות אנשים נהרגו כחלק מקמפיין למחוק את הקהילה הנוצרית בעיראק.
בלבנון, מכונית תופת התפוצצה בביירות ביום שישי מחוץ למשרדים של חיזבאללה ועל רקע מעורבותם במלחמת האזרחים שנמשכת בסוריה ושגבתה מעל 100,000 קורבנות.
במצרים, ממשיכה האלימות ברחובות. וההתקפות נגד המיעוט הנוצרי נמשכות.
בלוב, מליציות חמושות ממשיכות להיאבק על שליטה במדינה.
ובאיראן, ממשיכים להתקדם לקראת יכולת גרעינית, למרות ההסכם שנחתם לפני כחודש בג'נבה.
זה מה שקרה מסביב לישראל רק בשבוע האחרון.
ממש זמן מצויין להתפרק מנכסים בטחוניים.

אז למדנו שוויתורים גם לא מביאים ביטחון.
ואז הגיע השד הדמוגרפי: עוד מעט לא יהיה רוב יהודי מהים עד הירדן, אומרים לנו.
לא נכון. הפוך, פשוט הפוך.
הילודה הערבית צונחת, והילודה היהודית צומחת.
מדינה פלסטינית היא זו שתמיט אסון דמוגרפי על ישראל.
מדינה פלסטינית תציף את ישראל בפליטים.

הלוא מה יקרה?
ביום שאחרי הקמת מדינת פלסטין עם גבול על כביש 6, יזרמו לתוכה מיליוני צאצאי פליטים פלסטינים מסוריה, לבנון, ירדן ושאר ארצות ערב.
עכשיו תדמיינו אותכם נוסעים צפונה על כביש 6 ומביטים ימינה ורואים מאות אלפי פליטים פלסטינים מפגינים על הגדרות, מחזיקים שלטים "רוצה הביתה ליפו", " רוצה הביתה לחיפה", מישהו מאמין שהם באמת יעצרו שם?
איך ארגוני זכויות האדם יוכלו לעמוד בדרישה אלמנטרית של ציבור לחזור לביתו ההיסטורי? הרי זרים מאפריקה הם מביאים לכאן!

אבל רגע, אומרים לנו, – יש כיבוש. ואנחנו עם מוסרי שלא כובש.
קודם כל, בואו נגיד את זה ברור – עם לא כובש בארצו. עם לא כובש בארץ שסיפורי התנ"ך שזורים בכל אתר מאתריה.
כשאנחנו חוגגים את חנוכה, הסיפור ארע בבנימין. כשאנחנו מספרים על חלום יעקב הוא קרה בבית אל. אברהם אבינו קנה לעצמו את מערת המכפלה שבחברון. זה היה הרכש ההיהודי הראשון בארץ ישראל. זה כתוב בתנ"ך בו מאמינים גם מיליארדי המוסלמים והנוצרים בעולם.

ירושלים נמצאת בתפילות העם היהודי בכל העולם.
וגם על הערבים החיים ביהודה שומרון ועזה, איננו שולטים עוד.
מעזה יצאנו לחלוטין.
מאז, הם לא מפסיקים לעשות איתנו שלום. לזרוק עלינו טילים של שלום, לחטוף חיילים בשביל השלום, אפילו לחפור מנהרות חומרי נפץ של שלום.
ביהודה ושומרון הם מנהלים את חייהם בעצמם. יש להם פרלמנט משלהם, מערכת חינוך משלהם, מערכות שלטון משלהם, ואפילו בחירות.

אז לא שלום, לא ביטחון, לא דמוגרפיה, לא כלכלה ולא כיבוש.
אז למה לנו למסור את הארץ שלנו, לחלק את ירושלים? למה שנתאבד?
אין סיבה. אבל יש לחץ בינלאומי. לחץ בינלאומי.
ואני לא מקל ראש. זה לא קל.
בכלל, להנהיג את העם שלנו זה לא קל.
אבל לחץ בינלאומי זה לא דבר חדש.
אם היינו נכנעים ללחץ בינלאומי, לא היינו כאן.
לא היתה לנו מדינה.

ב-1948 ארה"ב לחצה על בן גוריון שלא להכריז על הקמת המדינה.
ארצות הברית של אמריקה – מול בן גוריון.
היא אף איימה בסנקציות.
אם היה מקשיב להם, לא היתה היום מדינת ישראל.
כשסיפחנו את הגולן ב-1981, נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, השעה את מזכר ההבנות האסטרטגי עם ישראל, והקפיא את בקשותיה של ישראל בתחום הביטחון.

בגין אמר אז: "אתם מכריזים שאתם 'מענישים את ישראל'. איזה מין ביטוי זה 'מענישים את ישראל'?… האם אנו ילדים שמכים אותם על אצבעותיהם כשאינם מתנהגים כיאות?… מי שמאיים עלינו ימצא שאנו חירשים לאיומיו…. עם ישראל התקיים 3700 שנה בלי מזכר הבנה עם ארה"ב וימשיך עוד 3700 שנה".
אחרי מלחמת ששת הימים נדרשנו להימנע מבניה מעבר לקו הירוק בירושלים. גולדה בחרה לבנות ברמות, בגילה ובגבעה הצרפתית. היום גרים שם 100,000 איש.
עברנו את זה ואנחנו חיים. יכול להיות שאם היינו נכנעים ללחץ הזה לא היינו פה.

גם היום, למשל, אני שומע על הצעות להציב מצלמות בבקעת הירדן, מזלטים , חיישנים ועל סיורים של כוחות בינלאומיים.
ואני אומר, אם זה כל-כך מוצלח, בואו ננסה את זה עכשיו בגבול עזה או בגבול לבנון. נראה איך הם מפרקים את אלפי המשגרים בעזה, ואת רבבות הטילים המאיימים עלינו מצפון.

יש ששואלים היום: "האם יש למנהיגות שלנו יכולת לקבל החלטות קשות"?

ואני אומר – בואו נגדיר סוף סוף מהן ההחלטות הקשות ומהן ההחלטות הקלות?

ההחלטה הקלה היא – לבצע את ההתנתקות.
לזרוק 8000 תושבים מהבית . לקבל מחיאות כפיים מהעולם וטילים על ראשון לציון.
ההחלטה הקשה היא – לעמוד איתן מול לחצים. לנהל משא ומתן קשוח. להבין שגם לצד השני יש מה להפסיד.

ההחלטה הקלה היא לחתום על הסכם אוסלו. לקבל פרס נובל. להיות אהוב העם, ואז לנחם את משפחות ההרוגים בדיזינגוף.
ההחלטה הקשה היתה להחיל את הריבונות על ירושלים והגולן כפי שעשו ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים.

ההחלטה הקלה היא לחשוב לטווח קצר, ולהשאיר לילדינו חורבן לטווח הארוך.
ההחלטה הקשה היא להבין שלמרות כל המתווכים שמסתובבים פה, אנחנו המתווכים האמיתיים בין הדורות הקודמים של העם היהודי לבין הדורות הבאים.
שאנחנו אחראים פה על ניני נינינו ולא רק על עצמנו. לא רק על הכאן והעכשיו.

אני אומר כאן באופן ברור: ההיסטוריה היהודית והייעוד הישראלי חזקים מכותרות העיתונים של מחר. הם לא מרשים לנו לקבל את ההחלטות הקלות.
חברים, נגמרו המשחקים. לא נשחק יותר עם המילים: קווי 67 פירושם חלוקת ירושלים. מסירת הר הזיתים בו קבורים מנחם בגין, והרב קוק ואליעזר בן יהודה. ומסירת הכותל, הר הבית והעיר העתיקה.

איך ההיסטוריה תזכור מנהיג שיסכים לוותר על ירושלים? איך תזכור את המנהיג הראשון בהיסטוריה היהודית שהעז לעשות זאת? ועוד מרצונו? האם תפילה של כל יהודי בעולם "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" היא חוקת מפלגה שאפשר לשנות מהיום למחר?
הרי בכל חתונה אנחנו אומרים "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני" – האם ויתור כזה שווה אהדה זמנית של העולם?
האם זה שווה עוד סבב של פיגועים וטרור, אליו נגיע חלשים יותר?
סבב שנגיע אליו חסרי יכולת ערכית להגן על עצמנו אחרי שהודענו שמה ששלנו – הוא לא שלנו?

אז הנה ההחלטות הקשות, ההחלטות שבאמת מצריכות מנהיגות:
אנחנו לעולם לא נסכים לוותר על ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל, ורק ישראל. לא נקבל מדינת טרור פלסטינית, לא נקבל הסכם שמתבסס על קווי 67.
לא נתחנן לחילופי שטחים כאילו מדובר בגזור-הדבק באיזה מסמך וורד במחשב.
אנחנו לא נסכים שהגבול יעבור בכביש שש כדי שנקבל טילים על כביש ארבע.
אנחנו לא נשב בממשלה שבשל לחץ בינלאומי תסכן את עתיד ילדינו ותחלק את בירתנו.
אנחנו לא נשב בממשלה שתקבל את ההחלטות הקלות והמסוכנות.

יש לנו פתרונות אחרים. יש יותר מאחד. אני הצעתי בעבר את "תוכנית ההרגעה" שעל פיה ישראל תחיל את החוק הישראלי על השטחים הישראלים שביהודה ושומרון, ולפלסטינים תהיה עצמאות שלטונית בשטחי A ו B. יש תוכניות נוספות.
צריך להתמקד ביצירת תנופה כלכלית לישראלים ולפלסטינים בשטח. השלום מתחיל מהשטח.
אנחנו מדינה ריבונית. דמוקרטית. אין עוד דמוקרטיות באזור שלנו. אצלנו יש משמעות למה העם רוצה, לא פחות מאשר מה שידידותינו לוחצות עלינו שנעשה.

אם אין מי שייצג את העם – אנחנו נייצג את העם. לא נברח מאחריות ומהחלטות קשות.
זאת הארץ שלנו, ואם זה מיושן מדי אני גאה להנהיג את מחנה המיושנים.
העם בחר בנו כדי להוריד את יוקר המחיה. כדי לשמור על הערכים של מדינת ישראל. לא כדי למשכן את עתידנו לאבו מאזן.

העולם בז למדינה שלא מסוגלת להגן על אזרחיה. העולם מכבד מדינה שמתעקשת על עקרונותיה.
אם נדבר ברור, יקשיבו לנו.
ואם ידידותינו דוחקות בנו להתאבד, גם אם זה בא מכוונה טובה –
אז אנחנו נגיד: לא.
לא באנו לכאן להיות מעבדת הניסויים של העולם. כבר היו מנהיגים גדולים בישראל שידעו להגיד לא. ונשארנו בחיים.
אנחנו נקבל את ההחלטות לגבי עצמנו, בעצמנו, מהסיבה הפשוטה שרק אנחנו נשלם את המחיר על ההחלטות האלה בעצמנו. האם מי שלוחץ עלינו היום, ייהרג במקומנו מחר?

חברים,
יש רגעים בחיי אומה, וגם בחיי מנהיגים, שהם מקבלים החלטות קשות ואמיצות ואומרים: עד כאן.

אנחנו נהיה לצד מי שיידע להגיד "עד כאן".